איך בעיות נפתרות באמצעות תשומת-לב (מיינדפולנס)?

מאת: זהר פז

מכירים את זה שיש לנו בעיה, בעיקר בעיה רצינית,
שמלווה במחשבות קדחתניות שלא מרפות.
מצד אחד אנחנו לא רוצים להיות במקום הבעייתי 
ומצד שני היציאה מהבעיה נראית רחוקה.
אנחנו נעים בין הרצת פתרונות אפשריים לבין תחושת יאוש ורפיון ידיים.  
התחושה היא שאנחנו לכודים בסיטואציה ולא מצליחים לצאת ממנה. 

מספיק דבר קטן שקורה ומפעיל את המחשבה הראשונה 
ומשם זה כמו גל שגדל ולפעמים הופך לצונמי ממש, 
זה יכול להתחיל ממשהו כמו : 
הוא שוב לא מקשיב לי
היא ממש מעצבנת
לא אכפת להם ממני
נמאס לי מהעבודה הזו 
איזה שיעמום
אין לי כח 
למה זה מגיע לי
כמה רעש יש פה 
וכיוב'

אנחנו חושבים שהבעיה היא שלא מקשיבים לנו או שהעבודה לא מספקת או שיש רעש
ויכול להיות שבאמת יש פה מישהו שלא מקשיב, עבודה מאוסה או רעש.
רק שזו לא הבעיה.

וכשאני משקיעה את האנרגיה שלי במלחמות עם מה שקורה וניסיון לשנות את זה,
אני פשוט מכלה את כוחותי והניסיון נועד לכישלון לפני שהתחיל, 
כי הבעיה בעצם אינה משהו שקורה בחוץ, אלא משהו שקורה בפנים.

כשאנחנו מבינים
שהבעיה לא נמצאת בחוץ, 
שהיא כמעט תמיד נמצאת בפנים.
יש לנו את המפתח לבעיה ביד,
ורק אז יכול להתאפשר שינוי. 

 אז איך הבעיה נפתרת בדרך ממש פשוטה? 

נתחיל מזה שכשאני חושבת שהבעיה היא במה שקורה בחוץ, 
תשומת הלב שלי עוברת החוצה אל זה שלא מקשיב, אל העבודה המשעממת או אל הרעש.
ואז אני מנסה לשנות את זה - אני נכנסת למלחמה אקטיבית או פסיבית (תלונות לדוגמה) עם זה - 

אני מנסה להשפיע על מה שקורה בחוץ, מתוך רצון שזה ישתנה או יפסק.
רק שברוב המקרים אין לי שליטה על מה שקורה בחוץ,
והנסיון לשלוט במציאות בכח יוצר מתח גבוהה. 

אם נבדוק, נראה שבעצם מה שאני רוצה 
זה שהתחושה הזו בפנים תפסיק -  
ועל זה למעשה יש לי שליטה.

השליטה שיש לי על זה היא שליטה בתשומת הלב. 

כדי לפתח שליטה בתשומת הלב כדאי לבדוק:

לאן מכוונת את תשומת הלב ? 

ופה יש שני דגשים שאני רוצה לדון בהם: 

1. האם תשומת הלב מכוונת פנימה או החוצה?

האם המיקוד במה שקורה מחוצה לי או במה שקורה בתוכי.
בניסיון להשפיע ולשנות מצב חיצוני או מצב פנימי. 
בניסיון לשלוט במה שאינו בשליטתי או לשלוט במה שבשליטתי.
ואני לא מדברת על שליטה כוחנית, אלא על שליטה בריאה 
שנובעת מתוך חוסן נפשי, מיקוד ויציבות פנימית. 

2. האם תשומת הלב מכוונת למה שאני רוצה או למה שאני לא רוצה? 

ברוב המקרים המיקוד שלנו הוא בחוסר ולא בצורך או ברצון העמוק.
הווליום הגבוה יותר זו ההתנגדות למשהו לא נעים,
במקום בסיבה העמוקה שבגללה זה לא נעים לי.

לדוגמה: 

זה לא שהוא לא מקשיב לי - זה שאני זקוקה להקשבה.
וברגע שתשומת הלב עוברת לעובדה שהוא לא מקשיב, אני שוכחת להקשיב לי.

זה לא שהעבודה משעממת - זה אולי שהיא לא מתאימה לי או שמתאים לי משהו אחר. 
וכשאני מתמקדת בזה, העבודה היא כבר לא העניין, אלא הבחירה שלי להישאר בה. 

זה לא שהרעש הוא בעיה זה שאני רוצה שקט. 
אז אני בודקת איפה השקט נמצא - 
בחוץ - מוצאת לי את הפינה השקטה שלי או
בפנים - יושבת בשקט עם הרעש, במקום להיסחף אחריו.

.................

אז במקום לכלות את כל המשאבים הפנימיים שלנו במאבק עם המציאות, 
במקום לראות את האשמה בתנאים החיצוניים
ובמקום לנסות לשנות בכח את מה שקורה, 
אנחנו יכולים לבחור לעצור ולהעביר את תשומת הלב פנימה.
לראות את עצמנו באמת, בלי להדוף שום חוויה
ולגלות את הרצונות העמוקים ביותר שלנו.