חלק 3. איך הופכים את ההורות למעשה ניסים ?
קודם
כל - איך זה שאנחנו כל כך משפיעים על התפתחות ילדינו ?
הפרדוקס המחולל: פרפר וגולם בגוף אחד, בזמן אחד.
בכל
נשמה שמגיעה לכאן – כילד – מתקיים פרדוקס יפהפה:
מצד אחד - ברמת הנשמה,
ברמה המטפיזית, הכל אפשרי, הכל כבר ידוע ואין שום גבולות. כמו מחשבה חופשית,
אנחנו יכולים לנוע ממציאות למציאות, לא מוגבלים בזמן ובמרחב ולא תלויים בשום דבר.
לא באמא ולא באבא ולא בשום דבר.
מצד שני – ברמת החומר,
ברמת הקיום הרלוונטית לעולם הזה, הגבולות והתלות בתנאי העולם הזה – זה כל הסיפור.
הרעב, הקור, הצורך לקבל מגע ותשומת לב מבחוץ - זה לא "הדפקט", זה "האפקט". התלות
באמא ובאבא בכדי לקבל מהם ודרכם הכל,
העובדה שלא ניתן להרגיש את העוצמה האינסופית של הנשמה, וחוסר האפשרות להרגיש כל
מה שרוצים, (למשל: להרגיש אהובים גם כשלא מקבלים את זה מאמא ואבא )– המוגבלות הזו
והלימוד שהיא מאפשרת – זו הפואנטה של להיות בעולם החומר. של להיות ילד.
מתוך
הפרדוקס הזה – כמו פרפר מתוך גולם – עולה ומלבלבת מערכת היחסים המופלאה בין ילד
או ילדה לבין הוריהם.
אפשר
לומר בלי הגזמה שמהבנת הפרדוקס הזה עולות כל השאלות הנכונות וכל התשובות
היצירתיות הנחוצות לילדות מלאה ותומכת, להורות אוהבת ובטוחה, ומתוך כך לעולם שבו
מבוגרים הם באמת כאלה שהתבגרו וילדים הם באמת ילדים, בקיצור עולם בריא שניצב על
אדמה בריאה.
אדמה
שיודעת מכל דבר שמכניסים אליה - לברוא חיים.
דוגמא לפרדוקס:
כשילד מבקש להרגיש בטוח, ברמת הנשמה – הוא כבר בטוח. התחושה של השקט
והחיבור והמוגנות היא חוויה שמוכרת לו כנשמה מעולמות אחרים שמהם הגיע. ברמת
החומר לעומת זאת – הוא מרגיש פגיע ושברירי לחלוטין, ועד שהוא לא מרגיש את
הידיים הבטוחות שמחבקות אותו, את הגוף הגדול שאליו הוא מוצמד, או עד שלא הגיע
איזשהו חומר שמרגיע את המתח בקיבה – הוא חסר בטחון לגמרי וחש שוב ושוב (לפעמים עד
סוף ימיו בזקנה טובה) שאת הבטחון הזה יוכל לקבל רק מבחוץ, ולמעשה רק מאמא או
מאבא.
זאת
אומרת שמה שכל מה שילד מבקש מאיתנו, כבר יש לו. וגם אין לו. הנשמה הופכת עצמה
לילד שתלוי בנו – הוריו – כדי להגדיל את הבחירה שלה והמחויבות שלה לאנרגיה
מסוימת. באמצעות החוויה של החוסר באותה אנרגיה (למשל בטחון) , לעתים למשך דקה
ולעתים למשך שישים שנה, נותנת לעצמה הנשמה הזדמנות לבחירה מחודשת. הבחירה
המחודשת באותה אנרגיה בעולם הזה שלנו היא עמוקה ומחוייבת יותר מבכל המציאויות
האחרות.
מה שילדנו מבקשים מאיתנו אמנם קיים בתוכם כפוטנציאל אנרגטי, אבל
רק דרכנו יוכלו לחוות אותו כחיים,
כמציאות ברורה ומחייבת, כאמת בוהקת ומרגשת - בשפה היחידה הרלוונטית לחיים האלה –
שפת החומר.
מה באמת מבקשים מאיתנו ילדינו?
במילה
בקשה הכוונה כאן איננה ל "תני לי בבקשה קצת דבש" וגם לא ל"תנו לי אוכל/מים/יד/כסף
לסרט/אישור לנסוע לאילת..."
הבקשה היא לחוות משהו – ביחד. ילד שמבקש מאמא שלו בעודו תינוק שלא יודע לדבר,
שתיתן לו תחושת ביטחון, לא מבקש שהיא תעביר לו איזו חבילה של בטחון. למעשה הבקשה
שלו היא מעיין שאלה על הזהות העמוקה, הפנימית שלו: "תגידי אמא, אני יצור מוגן
ובטוח. אני יצור שקט וסומך? אני שמח בחלקי?"
על
השאלה הזאת בכל רגע ,בכל סיטואציה עונה האמא ב"כן" או ב"לא". כשהיא מרגישה בטוחה
ומוגנת, כל מה שתעשה יהווה מבחינת הילד שלה את התשובה "כן". כשהיא מרגישה פגיעה
ומאויימת, כל מה שתעשה ותגיד יהווה מבחינת הילד את התשובה "לא".
כל
ילד מגיע עם נקודת הנחה בסיסית שהתשובה לכל השאלות היא "כן". ככה הוא חווה את
עצמו ברמת הנשמה.
תוך
כדי כך, הפרדוקס המופלא הוא, שסביב שאלות מסוימות הוא ממש רוצה (ברמת הנשמה)
לקבל את התשובה "לא"
כי
שאלות אלה נוגעות לחלקים בזהותו שהבחירה בהם לא מלאה והמחויבות כלפיהם לא קיימת.
למשל המחויבות לחופש. למשל המחויבות לשפע. למשל המחויבות ליחודיות. הוא בא לכאן,
לעולם החומר בכדי להגדיל את מחויבותו לחלקים מסוימים בזהותו . הוא עושה זאת
באמצעות תחושת הפער שנחווית כאן בצורה מאד ברורה, ובאמצעות הבחירה החופשית
שמאפיינת את החוויה האנושית בעולם הזה. למשל:
אתה יכול להאמין שאתה מיוחד וחייך ישקפו את זה. אתה יכול גם
להאמין שאינך מיוחד ולהאבק כדי להוכיח את יחודיותך – וכך יראו חייך, וגם זה בסדר.
בחירה
חופשית.
כל
אחת מהבקשות היא למעשה שאלה שילד מפנה להוריו בתחום מסוים שהכרחי לקיומו המלא
כנשמה בגוף.
מתוך
המפגש בין השאלה של הילד (למשל – אבא ,אמא אני מוגן ?) לבין התשובות של הוריו
(למשל – כדי שנהיה מוגנים צריכים לנצח את אויבינו....) נולדת תפיסת העולם של
הילד, נוצרות האמונות העמוקות שמתוכן הוא מרגיש וחושב ופועל.
תודה ובהצלחה,
שי אור
yesh-orr@zahav.net.il
