חלק 4. השיחה הסמויה המתחוללת בין ילדים להוריהם
את
כל צורות המפגש המופלאות בין הורים לילדים בכל הגילאים ניתן לפענח באמצעות שלושה
כלים פשוטים.
7
הבקשות, 3 צורות תקשורת, חוק הפעלה אחד.
עם
כלים אלה ניתן גם לחולל כל שינוי שמבקשים – בחיי ילדינו ובחיינו שלנו :
שבע הבקשות:
כל
נשמה בגוף של ילד מבקשת מרחב מלא לחיות בשבעת התחומים הבאים - אלה שבע הבקשות.
שלושת התחומים הראשונים הכרחיים להשרשה בעולם החומר ומאפילים על השאר, בחשיבותם
בשנות החיים הראשונות:
א.
בטחון. אמון. תחושת בית.
ב. הנאה.
מיניות. משחקיות.
ג. יחודיות.
ערך עצמי. בהירות.
הבקשה הרביעית הכרחית לצמיחה ושינוי. הופכת להיות חיונית כשמתבגרים, כשלא זקוקים
יותר למערכות יחסים תלותיות ונפתחים למערכות יחסים של שותפות ובחירה חופשית.
ד.
קירבה. אהבה. חמלה.
שלושת הבקשות האחרונות הכרחיות לילד כדי שיוכל "להרגיש בבית" בעולם הזה, ולאדם
בוגר - כדי שיוכל ליצור לעצמו את החיים שבאמת מתאימים לו.
ה. חופש
ביטוי. הגשמה.
ו.
אמונה. דמיון. חזון.
ז. חיבור
לאינסוף.
שלוש צורות תקשורת:
א.
בקשה: ילדנו פשוט מבקש. משתמש באמצעים שברשותו כדי להפנות את תשומת לבנו לבקשה
שלו.
כאשר
הוא תינוק - בקשה הראשונה שלו (לבטחון) תתבטא בבכי, כשהוא רוצה להרגיש בטוח על
הידיים שלנו, ובבכי כשהוארוצה להרגיש בטוח על ידי
זה
שהרעב שלו מטופל. הבקשה השנייה (להנאה) תתבטא בבכי כשמכאיב לו
החיתול, ובגרגור או חיוך כשנעים לו המגע או האוכל בקיבתו.
כאשר
הוא בן שלוש - הבקשה שלו הראשונה (לבטחון) תתבטא למשל, על ידי כך שיבקש שנחזיק
אותו על הידיים כשמגיעים למקום שהוא לא מכיר. הבקשה השלישית שלו (ליחודיות) תבוא
לידי ביטוי למשל, בכך שיגיד שהוא לא רוצה לאכול עכשיו, או כן רוצה שנקשיב באמת
כשהוא מספר משהו.
אם
זו נערה בגיל ההתבגרות - הבקשה השישית שלה (לאמונה) תתבטא למשל, על ידי כך שהיא
מדמיינת אהובים יפהפיים ומפורסמים ומספרת בבטחון על העתיד המופלא המחכה לה.
בקשה
שחוזרת שוב ושוב (ילדינו נותנים לנו המון הזדמנויות חוזרות) ומקבלת תשובה – "לא"
הופכת ל –
ב. דרישה: ילדנו מנסה להעלות את הבקשה אל פני השטח של חיינו – בכל מחיר.
ילדנו
הבין שאנחנו לא רוצים לאפשר לו לקבל את בקשתו, לחיות במלאות יחד איתנו באחד מן
התחומים. אבל הוא עדיין מאמין בנו, ובאמת שלנו, שהיא חזקה מהפחדים ומההרגלים
שלנו.
הוא
נאלץ לדרוש. בקשה שהופכת לדרישה זה כמו ש - "תעביר לי בבקשה את המלח" הופך ל -
"אתה לא שומע מה אני מבקש ממך! תעביר לי את המלח מייד!"
דרישה במהותה היא לא נוחה ולא נעימה. היא לא משתלבת ב"זרימה הנכונה" של החיים,
היא עוצרת ומסבכת וכל מטרתה לאלץ אותנו לשים לב למשהו, שכאשר הגיע אלינו בצורה של
בקשה – לא נענינו לו.
כאשר
הוא תינוק שהבקשה שלו, הראשונה (לבטחון) לא התמלאה ולא מסכימים לקחת אותו על
הידיים אז הוא עובר לדרישה כשהוא הופך להיות חולני מאד (לדוגמא) ודרך הדרמות
והמצוקה של המחלות דורש שיגיע הבטחון.
כאשר
הוא ילד בן שלוש, הבקשה, שלו הרביעית (לקירבה) לא התמלאה, כי הוריו לא הסכימו
לשים לב לרגשותיו והשאירו אותו בגן בוכה שוב ושוב, הוא עובר לדרישה כשהוא
(לדוגמא) הופך להיות אלים בכל פעם שמתקרבים אליו בלי התרעה,
מרביץ לסבתא ולילדים בגן "בלי סיבה",
וגורם לכולם לפחד ולהיזהר ממנו. בדרישה הזאת הוא מנסה לגרום להוריו שכן יסכימו
לעשות שינוי בתחום הקירבה, החמלה והרגישות.
ברוב
המקרים כשהורים נתקלים ב- דרישה, בעיקר כשמדובר בילד שנדמה לנו כי אמור
היה כבר להבין מה רוצים ממנו ("כבר לא תינוק") אנחנו רואים זאת כנסיון של הילד
לשלוט בנו, לנהל לנו את החיים, במקום לראות כאן מבעד לדרישה המעצבנת את הבקשה
התמימה . מכאן צומחות כל הקלישאות: "צריך לשים לו גבולות", "לא איכפת לה מאף
אחד", "למה הוא לא יכול להיות כמו כולם". כאן פורח תחום האבחונים וההגדרות –
היפר אקטיבי, הפרעות קשב, מערכת חיסון חלשה, תזונה לקויה - וההורים המאושרים הם
אלה שזוכים להגדרה קולעת, ולתחושה שאין ביכולתם להשפיע על המצב, מה שמאפשר להם
להמשיך ולהתעלם מהדרישה. כאן גם מתחילה בדרך כלל תחרות על "מי יותר חזק" שבה
אנחנו מפסידים את הילד שלנו והוא מוותר על האמונה שלו בנו.
ג.
ויתור: ילדנו נכנע ומוותר. הוא מבין בבת אחת שני דברים כואבים:
1.
התשובה על הבקשה שלי היא "לא".
2. אין
מה לצפות מהורי לעזרה בנושא הזה.
בעולם שאנו חיים, רוב האנשים הם ילדים שויתרו. לדוגמא: כילד הוא ביקש שוב
ושוב מהוריו לחוות יחודיות (בקשה שלישית). היה שר בחופשיות, מגדיר בדיוק מה מתאים
לו לאכול ומתי, אמר לאבא שוב ושוב שהוא רוצה להיות איתו יותר וכו'...
הוריו התעלמו מהבקשה. גם בתגובות הרגשיות האטומות
שלהם לנצנוצי היחודיות שלו ולרצונותיו, וגם בהתנהלות של
חייהם עצמם, כשהמשיכו לחיות לפי מה שמקובל בלי לשים לב ליחודיות שלהם. כאן הוא
עבר לדרישה. כל יציאה מהבית הוא הפך לקרב. בגן הוא קיבל מקום מרכזי על
ידי כך שארגן סביבו חבורה של ילדים שמאמינים ברוע ומעבירים את היום בהצקות
לאחרים, במיוחד לחלשים. הוא וויתר לגמרי על רגישות כלפי רצונות של אחרים, כולל
כלפי אחיו והוריו, והפך למין ילד מקסים ומיוחד שמי שמתקרב אליו זה רק מי שמסכים
להיכנע לו. הדרישות לא עזרו והבקשה ליחודיות לא נענתה, הילד גדל ולמד
לחיות עם המציאות של הוריו. כאן הוא מוותר.
משמעות הוויתור היא :
1.
אני
לא מיוחד ולא מאמין ביחודיות.
2. אני
מוותר על הורי כשותפים בתחום הזה.
ילד
שויתר על הוריו כשותפים, מעביר את הציפייה שהייתה לו לתשובה מהוריו לשאר העולם.
למעשה בתחום הזה שבו ויתר הוא ממשיך להיות ילד ולהסתובב בעולם עם בקשה לתשובה
"תגידו אני מיוחד?" שמופנית שוב ושוב לכתובת הלא נכונה. לחבריו, לאשתו, למעריציו,
לילדיו, לבוס שלו או למועסקים שלו או לציבור המצביעים.
כי
הילד שבתוכנו לעולם לא מוותר על התשובה שמהדהדת בתוכו. אפילו שביקש ודרש וויתר
והדחיק עמוק ככל יכולתו את השאלה עדיין היא מהדהדת ומבקשת תשובה בכל דרך
אפשרית.
ובעולם שלנו, עד היום, רוב האנשים רוב הזמן מחפשים את המטבע מתחת לפנס. את המטבע
שנפלה במקום אחר מקום שבו כבר לא מעיזים לחפש בו.
חוק הפעלה אחד:
עקרון מפתח שמאפשר לצלול לתוך המבוך ולהוציא פנינים. היזכרות בו מאפשרת לעבור בכל
מקום, בכל סיטואציה ובכל שלב מתקיעות ליצירתיות:
ילד
מבקש רק מה שאין לו,
ילד
שלא מקבל את מבוקשו בקלות משיג אותו בקושי.
אין
ילד שרוצה להקשות על הוריו. בכל סיטואציה שבה ילד הופך למחסום או מקור לתסכול
להוריו, הילד הוא הסובל העיקרי.
אף
ילד לא עובר לדרישה ולויתור רגע אחד לפנ י שניסה כל מה שאפשר. מאחורי כל מאבק
וקונפליקט ותיסכול שילדנו מביא לחיינו, מסתתרים הרבה רגעים שבהם הוא ביקש בלי
מאבק ובלי לפגוע באף אחד, משהו שאנחנו לא הסכמנו וכנראה גם לא יכולנו (באותו זמן
) לתת.
מה
שבאמת ילדינו רוצים זה לבקש בעדינות ולקבל בקלות ולגדול איתנו כשותפים בכל הרמות
וסביב כל הבקשות.
לנו
כהורים יש פרדוקס משלנו:
מצד אחד - לוותר על
הציפייה שילדינו ישתלבו להם בנוחיות וללא צרימות בחיינו;
לתת לצרימות שיהפכו לאיתותי כיוון לשינוי בכל הרמות.
ומצד שני – להתעקש לחיות חיים שמחוברים לאמת שלנו ,להקשיב
למה שבאמת מתאים לנו, ללא פשרות, וכך חיינו יהפכו לחיים אטרקטיביים שכדאי להשתלב
בהם וגם... ילדינו יזדקקו לפחות צרימות.
תודה ובהצלחה,
שי אור
yesh-orr@zahav.net.il
